ליקוטים והרהורים ביער בית קשת

(התפרסם במוסף חג שני של פסח, עיתון הארץ,4.4.10)

כשנתבקשתי לכתוב על מסלול משמעותי בחיי, לקחתי את איה ונגה (בנותי) ליער בית קשת. עמדנו שם, בחניון האלון העתיק, נגה (2.5) מנסה למצוא סרפדים אותם אפשר לעטוף בחוביזות (המעדן החביב עליה), איה (4) על הידיים שלי. זה היה אחה"צ, כבר התחיל האביב ורוח קרירה נשבה. שאלתי את איה: "מה את אוהבת כל כך ביער בית קשת שאת תמיד רוצה לחזור לפה?", אז היא אמרה לי – "אתה רואה את העץ הזה?", והצביעה על עץ אלון גדול, "אני אוהבת אותו", "ואתה רואה את העץ הזה?" הצביעה על עץ אורן "אני אוהבת אותו ואת האצטרובלים שלו" וככה היא המשיכה, ובעודה מדברת ומסבירה על מעלותיו של כל צמח, הבנתי פתאום את משמעותם של הדברים הפשוטים שסביבנו. בילדותי אהבתי מאוד לטייל בחורשים שסבבו את ביתנו במעלות, משבגרתי והוסמכתי כמדריך נוער הפכו המסלולים לאמצעי חינוכי, מתודה בדרך ללימוד ולחינוך הנוער. משהתגלגלתי להיות היסטוריון ותזונאי למדתי על משמעות הצמחים עבור אבות-אבותינו, קיבותיהם ומעינו. העבודה על הספר הפכה את היער כולו לאכיל. דרך העיניים של איה אני לומד להביט שוב בפרטים הקטנים, בכל עץ ועץ וליהנות מחדש מריצוד האור על אדמת היער בין העצים העבותים.

כשכתבתי את הספר "צמחי בר למאכל" הכתיבה הייתה רק חלק מהמסע שלי. מסע בו ספרי ההיסטוריה, חברי הידענים ומשפחתי הקרובה היו שותפים בתחנותיו השונות. אבי הצטרף לטיולי ושמח בשמחתי כשמצאנו את הצמחים עולים וצומחים בעונתם. אישתי ערכה כל משפט שיצא תחת מקלדתי ובנותי הצטרפו לטיולים ולסיורים. לאורך כל הדרכים הייתה איה על הגב שלי, מאטה את הקצב אך משפרת את איכות המסע. בטיולינו חשבתי שהיא רק נהנית מהטלטולים שם, על הגב. אולם כשהתחלנו לחזור לאותם מסלולים כדי לבחון את מחזורי הצמיחה והלבלוב והיא הצביעה על עץ העוזרר הזקן שעמד נקי מעלים ואמרה – "זה העוזרר שאכלנו את הפירות שלו עם אסף (הצלם)", חלחלה בי הבנת החשיבות האמיתית של שיתוף ילדינו במעשינו ושל הלמידה מתוך ההשתתפות במעשה. היא הקשיבה ולמדה, התבוננה וצפתה, זכרה כל עץ וכל סימן שהותירו חיות באדמה (גם על אלה היא סיפרה והורתה בטיולים חוזרים). מעשה הזיכרון של איה, ילדה קטנה המאזינה בשקיקה לידע שנושאים המבוגרים, מבקש להתחבר אל המסורות העתיקות, לינוק מידע חשוב על צמחי מאכל ורעל על מסלולים בטוחים וסימנים לחיות המשתמשות בהם. מתוקף תפקידי כחוליה המקשרת אני מתאמץ להביא אליה את הידע שאבד, נובר וחופר בארכיוני הנייר והדיגיטל האוצרים בתוכם את המידע אולם אינם מסוגלים לבוא איתי לשטח ולהפוך אותו למעשי. רק מוח אנושי, הנישא על כתפיים וגוף ומצויד בפה אוכל ודובר, יכול למצוא בשטח את העלה הנכון וליצור ממנו מטעמים. המסע שלי הוא משא העמסת הידע בחזרה אל הראש הסועד, אל הרגליים ההולכות והעיניים החוקרות. להשיב אלינו את היכולת לחיות עם הסובב אותנו, במקום לתור תמידית אחר קרדום לחפור בו.

בעונה זו, לקראת האביב, העושר הרב של צמחי-הבר ניכר מיד עם הפניה לשבילי היער מן הכבישים הסואנים. אנחנו פונים אל הדרך הנופית מדרום, מן הדרך העולה ומתפתלת לקיבוץ בית קשת. כשנכנסים לדרך נוף יער בית קשת, עוד לפני שמגיעים ממש ליער, רואים את הצמחיה הגבוהה והצבעונית משני צידי הדרך. גדילנים וברקנים, שום משולש, סרפדים, חלמית ועוד רבים צומחים לגבהים אדירים ויוצרים סבך גדול. איה מביטה בהם ושואלת על השוורים שנוהגים לרעות פה ומתי נראה אותם. כאן אנחנו עוצרים לארוחת בוקר – חביתת סרפדים.

הפחד הנפוץ מהסרפדים הוא אחד הביטויים המוכרים ביותר לניתוק שלנו מהטבע ומן המסורות הקדומות. המסורות שימרו את הידע שנצבר במשך אלפי שנים בנוגע לשימוש בצמחים לצרכינו השונים, גם למאכל. אין שום צורך לפחד מסרפדים, הם לא רעילים, הם פשוט מנסים להגן על עצמם. החומר הצורב שאנחנו נרתעים ממנו לא מזיק ואפשר לעקפו בדרכים שונות. בעונת החורף, כשקוטפים את העלים, אפשר לאחוז בתחתיתם ולקפלם כלפי מעלה, תחתית העלה אינה צורבת. בעונת האביב אנחנו משתמשים בכדורי הזרעים של סרפד הכדורים, כדורים העשירים בזרעים ירוקים ומזינים. הסרפד עשיר בברזל וכיום יש הממליצים לנשים בהריון לשתות תה מעלי סרפד מיובשים. הצמח הטרי עשיר בויטמינים ומינרלים ומומלץ לתחילת החיים, כמו גם להמשכם.

חביתת זרעי סרפד כדורים

כשמלקטים את הכדורים הצמריריים של סרפד הכדורים, עכשיו הזרעים שבתוכם ירוקים וטריים, נזהרים מהחומר הצורב וממוללים אותם מעט כדי שיתפרקו. טורפים את הכדורים עם ביצים ומכינים את התערובת כמו כל חביתה. אין כמו חביתה טובה כזו לארוחת בוקר בשטח. אם נשארו בשטח פרחי חרדל, עלי חוביזות, כף אווז או סרפד, אפשר להוסיף גם אותם ולהעשיר את המנה.


מן הטעם המרענן של הנבטים המלבלבלים בתחילת החורף, דרך הפרחים המתוקים מצוף ועד הזרעים הנישאים בתרמילים ובפירות מלאי עסיס-קיץ, אלו הם מחזורי הצמיחה והקמילה שליוו את מחזור החיים האנושי. כיום, כשכמעט לא נותר זכר לתזונה שליוותה את התפתחות הגוף האנושי לאורך מאות אלפי שנים, לעיתים הגוף מתבלבל. כושל בניסיונו להפיק מן הפירות שנקטפו ירוקים, שינו את צבעם על המדף אך בתוכם נותרו בוסר, את מה שלמד להפיק מאלה שהבשילו על העץ.

מכאן, אנחנו ממשיכים בנסיעה אל תוך היער. פונים ימינה עם השביל המתעקל ומגיעים עד חניון האלון הקשיש. בעונת החורף מכסים הבלוטים הבשלים את הקרקע ומתאימים לקלייה קלה על סאג' ומדורה. באביב אדמת היער שסביבו פורחת בשלל גוונים. בכל העונות מכסים ענפיו העבותים של העץ את עין התכלת של השמיים ומעניקים צל רב סביב.

במסעי אל שורשי התזונה האנושית גיליתי כי הזיכרון שלנו נחלש מאוד, אנחנו כבר לא יודעים מה טוב ומה מזיק לנו לאכול. אין לנו יותר מסורות תזונתיות להסתמך עליהן והמחקרים הממומנים ומתפרסמים חדשות לבקרים מסחררים עלינו את ראשנו. לפני 100 שנים הכירו הנשים המלקטות בשמותיהם ובתכונותיהם למעלה ממאה (!!) צמחי-בר שימושיים, כיום מכירים נכדיהן כשלושה, בממוצע. אבל הזיכרון עוד לא אבד לגמרי, שלושה זה לא אפס… אחד מהצמחים שנצרבו אפילו בידיעותיהם של אלה שמקרוב באו היא החוביזה, החלמית הגדולה. מכל צמחי הבר האכילים היא המוכרת והמזוהה ביותר. החלמית (חובזה) היא אולי החשובה ביותר מבין צמחי הבר הראויים למאכל בארצנו, ולא רק בגלל שהיא כל כך נפוצה ונמצאת בכל פינה אלא גם בשל המסורות ההיסטוריות שהועמסו עליה. שמה כבר מעיד בעצמו על תפקידה החשוב, גם בעברית וגם בערבית. בשתי השפות השם קשור בשורש המילה לחם (בעברית – בסיכול אותיות). לחם היה מוצר המזון החשוב ביותר לתרבויות החקלאיות באזורנו המיושב לאורך ההיסטוריה, החלמית נחשבה למקבילתו בעולם הבר. החלמית אוצרת בתוכה ערך תזונתי גבוה ובפולקלור המקומי שמור לה מקום של כבוד. באביב מעלה החלמית הגדולה את פרחיה מעל העלים, ולאחר מכן את פירותיה העגולים המוכרים.

פול ירוק מוקפץ עם עלי חלמית (חובזה)


מרכיבים

חצי קילו של פול ירוק טרי (עכשיו זו העונה)

צרור עלי וגבעולי חלמית (חובזה)

חצי לימון קצוץ

קורט מלח

קורט כמון

שמן זית


הוראות הכנה:

מבשלים מעט את הפול הירוק במים רותחים

מקפיצים את הפול במחבת עם שמ זית ועלי חובזה קצוצים

מתבלים במלח וכמון

לפני ההגשה סוחטים מעל מעט לימון טרי



אחרי מנוחה בצל האלון נמשיך וניסע במעבי היער צפונה, לכיוון צומת גולני, שם יתגלה לעינינו הנוף הוורוד-לבן של עצי כליל החורש הפורחים ולצידם עמודי החטמית הזיפנית. אפשר לעצור בצד הדרך ולהכין סלט פירות עם פרחים צבעוניים וניצנים טעימים.

סלט פירות עם פרחי כליל החורש וניצני חטמית זיפנית

ניצנים מקולפים של החוטמית הזיפנית

פרחי כליל החורש

פרחי חרדל

פירות העונה (כמובן שעדיפים פירות מקומיים)


העיסוק שלי באוכל, בהיסטוריה ובבישול הוא כולו חלק ממסע אישי שמטרתו למצוא את הקשר למקום, או לארץ (בערבית – אדמה). דרך לימוד ההיסטוריה של התזונה והרפואה המקומיות אני מתחבר למסורות הידע העתיקות שצמחו על האדמה הזו. דרך הבישול בחומרים טבעיים מקומיים אני יוצר ממה שלאדמה יש לתת. באמצעות הליקוט אני לומד מהאדמה על היצירה שלה. לפני שלמדנו להקפיא, לשמור בוואקום, לקטוף ירוק ולהחזיק במקררי ענק – לפני כל אלה, כתבו הרופאים העתיקים על מעלות התזונה העונתית. כל דבר יש לאכול במועד בו הוא צומח – את הפירות והזרעים בקיץ, את הנבטים בתחילת החורף, את העלים בסופו ואת הפרחים באביב. זוהי, אם כן, עונת הפרחים.

את הסלט אני חותך עם בנותי. הבאנו פירות טריים ואורגניים, הוספנו פרחים יפיפיים ומתוקים ובתום המסע אני יושב עם שתיהן על אבן, אוכלים סלט ומהרהרים. אני מסתכל עליהן, סועדות את ליבן בסלט ואת עיניהן בנוף, ושואל את עצמי – איך קורה שהחוליה שמסמלת את העתיד היא דווקא זו שמחברת אותנו, יותר מכל, אל העבר?

אורי מאיר-צ'יזיק, ליקוט, ליקוטים, לקטים, צמחי בר למאכל, בישול בריא, תזונה נכונה


גרסת הדפסה גרסת הדפסה
שתפו דף זה

קורסים וסדנאות
הרצאות
קייטרינג
מעדנייה
ליקוט

חיפוש באתר