עדכונים מהבלוג

הכניסו את כתובת המייל לקבלת עידכונים מהבלוג:
נובמבר 23, 2013
(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

בזכות צמחי-הבר וסיורי הליקוט אני זוכר את הזמן בו מגיע הגשם בכל שנה. בכל שנה אני מחכה לרגע בו ירד הגשם הראשון הרציני, אחריו יצוצו מתוך הקרקע נבטים צעירים של כל צמחי הבר הטובים למאכל ואוכל להתחיל להסתובב עם קבוצות שונות ולנסות לחדש מסורת של ימי קדם, אז כל אחד הכיר את הצמחים מהרגע שהיו נבטים ועד לזמן בו התייבשו.

השנה הגשם מאחר לבוא, הפעם האחרונה שזה היה כך היתה בשנה של השריפה על הכרמל. זה ממש לא היה מזמן. אני זוכר שביום שאחרי השריפה  (כשהיא עוד השתוללה) ערכתי סיור ביער בית קשת. ישבנו שם בסוף נובמבר,  הבטנו מרחוק על העשן מהכרמל והכל היה ועד יבש.

אבל למרות היובש הזה, שנשאר פעם בכמה שנים קצת יותר זמן, יש כל כך הרבה מה ללמוד וללקט בסיורי ליקוט שחשבתי להביא פה מספר דוגמאות מעניינות.

בלוטים

עכשיו זו העונה ללקט בלוטים. לאורך כל ההיסטוריה המקומית ארץ ישראל הייתה מרוצפת ביערות אלונים (לא אורנים… אלה ניטעו ע"י קק"ל) ותושבי הארץ היו משתמשי בעץ האלון לשימושים שונים. העיקריים בשימושים היו כעץ להסקה ובלוטים לאכילה. אמנם הטעם העפיץ כבר אינו נמצא במקומתינו, חוץ מביין (שהוא כבר לא ממש עפיץ כמו לאורך ההיסטוריה), אנחנו כמעט לא אוכלים מאכלים עפיצים. אולם אחרי שמבינים את זה ומתרגלים לטעמים אלו, החוויה מאכילת בלוטים יכולה להיות מאוד מהנה.

אנחנו מלקטים בלוטים חומים, בשלים, מהעץ או מהאדמה, של אלון תבור, קולים אותם עם קליפתם על מדורה בגחלים או על פלטת ברזל. אחרי שהם מתקררים מעט, מקלפים ואוכלים. אפשר לטחון ולערבב עם חמאה, דבש או ….. תפעילו את הדמיון.

אלה ארץ ישראלית

יעקוב משראביכ נתן לי לטעום פיתות שהוא הכין ופיזר בתוכן זרעים של אלה ארץ-ישראלית. לזרעי האלה טעם מאוד יחודי והם ידועים בתור חומר מרפא חשוב למערכת העיכול, אבל אפשר גם להכין מהם תבלים ומטבלים נהדרים. באחד הסיורים טחנו במכתש ועלי זרעים של אלה, צנוברים שליקטנו, זיתים שחורים בשלים שהורדנו ישר מהעץ, סומאק מהדרך והוספנו שמן זית ומעט מלח ויצרנו מטבל מדהים.

 

קטלב ופירות אדומים

אסור לשכוח את הקטלב, אחרון הפירות להבשיל, שכל פירותיו נשארים על העץ. אולי הם כל כך אדומים שזה מפחיד את המטיילים? אם מוצאים עץ עם פירות שהם גם אדומים מאוד וגם רכים, זה ממש מעדן ואפשר לעמוד שעות ליד העץ וללקט. זיכרו: עוד לא מצאו פרי בטבע שהוא גם מתוק וגם רעיל, לכן, אם אתם לא בטוחים, נעצו שן אחת ובדקו שהפרי מתוק. אם הוא מתוק אפשר לאכול.

ועוד סיפור קצר לקראת העונה: חלמית.

באחת השבתות האחרונות הדרכתי קבוצה של משפחות בסיור ליקוט סתוי ובסיור השתתפה גם משפחח חלמית. חלמית היא צמח הבר למאכל החשוב ביותר בתרבות הליקוט המקומית שנקרא גם חובזה. תמיד כשאני מספר על החלמית אני מספר שאנחנו יודעים עליה שהיא הצמח בר החשוב ביותר בגלל שמה, שבערבית הוא נגזר מהשורש לחם – חבז – ובעברית הוא סיכול אותיות של השורש לחם. שאלתי אותם מאיפה הם קיבלו של השם המדהים הזה, ואב המשפחה נתן לי הסבר מפורט: המשפחה היא תוניסאית, ובתוניס קראו להם בחובזה, בעלייה לארץ חלק שינו לבוכובזה וחלק לבית הלחמי, אך הם קיבלו את חלמית, כנראה נצר למשפחה שעסקה באפיית לחם.

נקווה שעד שהפוסט הזה יתפרסם כבר יהיה גשם רציני והחלמית תתחיל לנבוט.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *