עדכונים מהבלוג

הכניסו את כתובת המייל לקבלת עידכונים מהבלוג:
נובמבר 10, 2010
(כתבה: גילה חורש)

לאורך כמעט 10 שנות ההורות שלי שמעתי המון אמיתות (או סתם עצות) בדבר המעבר מיניקה לאכילה "כמו גדולים”.

דברים כמו "לא לפני גיל שישה חודשים”, או – "ישנם ארבעה סימנים למוכנות למוצקים: גיל, משקל, ענין, ויכולת פיזית”. גישות מגוננות כמו "אדי את התפוח, רסקי אותו, והאכילי בכפית”, או גישות של קפיצה למים העמוקים כמו "כל מה שאוכלים במשפחה, מתאים לתינוק”.

זה, למעשה, לא שונה מהמצב בכל תחום אחר: התפתחות פיזית, בריאות, למידה, חברה. תמיד יש אמיתות, תמיד יש עצות, תמיד יש מי שחושב שאני טועה והוא חייב לחנך אותי. תמיד יש מי שמוכן ללמוד גם אם הוא חושב שבחיים לא יעשה כמוני.


אוכל כמשחק

מהכל, אני מאמינה (בשלב זה של חיי, אמהותי ואיסוף הידע שלי) בכך שילדים צריכים להתנסות. ילדים עמידים יותר ממה שנדמה לנו, אבל גם העולם בו אנו חיים מזמן להם הרבה יותר מדי התנסויות, גירויים וסכנות.

לאכילה אני מתייחסת כמו לכל תהליך התפתחותי: זהו תהליך למידה שרצוי שיהיה מונחה על ידי הילד, אבל גם רצוי שיתרחש בסביבה שמתאימה למין האנושי. שהגירויים יתאימו לו, שהדוגמה שהוא מקבל מאנשים אחרים תהיה זו שגופו מצפה לה, שההתנסויות יהיו פשוטות ולא מתסכלות אבל גם לא בלתי מאתגרות.


אז מה אני עושה?

ילד, כלומר – תינוק ואז פעוט, מכיר את העולם דרך פיו. חלל הפה מעוצבב מאוד ומשמש איבר מישוש. מבחינתי, הילד יכול להוזמן להכיר אוכל ברגע שהוא מתעניין בזה. כשהוא מתחיל לקפוץ לתוך הצלחת שלי, או לשלוח ידיים תובעות לעבר הפרי ביד שלי. זה קורה לא לפני שהוא כבר למד להכניס לפיו דברים (צעצועים, אבנים) בעזרת היד באופן יזום.

בעיה טכנית קלה: בצלחת שלי יש, לעיתים, אוכל שלא מתאים לתינוק. זו בעיה שנמשכת כמה חודשים, ואני משתדלת לעקוף אותה. ראשית, כמעט תמיד יש אצלי בצלחת אוכל שכן מתאים ליונק שמרים ראש ושולח יד, כך שבתור התחלה אני מציעה לו פירות וירקות חיים, שממילא נמצאים בצלחת שלי, או פרי/ירק חי שחתכתי (או רק שטפתי) במיוחד בשבילו בזמן שאני רוצה לאכול בלי שנכנסים לי לצלחת.

הניסיון שלי מוגבל לילדים סקרנים שאוהבים לאכול, ונהנים מהחידושים בפה שלהם. אני מוסיפה את ההסתייגות הזו, רגע לפני ההצהרה הבאה: ההתנסות שלי עם ילדי בנושא האוכל, הובלה בחלקה הגדול על ידי הילדים. עם ההתקדמות מילד ראשון לרביעי, ההובלה של הילדים הפכה יותר ויותר בלעדית. עם האחרון, אני רק כיוונתי/ריסנתי.


מתי מגיע שאר האוכל?

מכאן, בהדרגה המשכנו בו זמנית בשני כיוונים:

כיוון משמעותי אחד – אוכל מבושל. אצלנו בבית מבשלים חלק נאה מהאוכל שלנו, וכך גם של התינוקות/פעוטות. כאן אני כן התאמצתי לבשל לתינוקות בנפרד: פחות מרכיבים, או רק המרכיבים שאותם הם כבר אוכלים. בהתחלה אלה רק ירקות מבושלים, קודם בנפרד, אח"כ ביחד, עד שמגיעים למרקים הביתיים הרגילים שלנו. בלי מלח, אח"כ עם מלח. אגב, היות תינוק מתחיל לאכול בבית השפיעה על בישול האוכל למשפחה (ניתן לכתוב מאמר שלם על הערת אגב זו. אולי פעם).

כיוון אחר – אגוזים וגרעינים. לדעתי ילדים יכולים להתמודד איתם בקלות. הם מקבלים אותם שלמים, יכולים לשחק בהם גם לפני שפיצחנו, ומקבלים אותם לעוסים. חישבו על משפחה יושבת בפתח הבית ומפצחת אגוזים. אמא מפצחת בידיה, הילדים מפצחים בעזרת אבן, וביניהם אחד זוחל (שעד לפני רגע כונה יונק). הוא לוקח ליד אגוז פקאן אחד, ומכניס לפה. עגול, מאובק. טעים? נעים? מוציא. מכניס. מוציא. זורק. מתגלגל. עכשיו מי מהמפצחים נענה לתחינתו, ונותן לו חתיכה של אגוז מקולף. מכניס לפה. לועס עם החניכיים. מתרסק. יורק. עד כאן – התנסות. חוויה. למידה. הכרות. האגוז אותו אמא לועסת ונותנת לילד לעוס לגמרי, מין עיסה על קצה האצבע. או. זה כבר אוכל. זה מעט מתוק, זה מעובד על ידי אנזימי הרוק של אמא. יש שם גם חיידקים מהפאונה של הפה של אמא. עם הטוב והרע. את זה אפשר לבלוע ומזה ניתן להיזון. עוד! עוד!

הדרגתיות

פרט משמעותי לגבי ה"מעבר מיניקה למזון מוצק” – הילדים ממשיכים לינוק הרבה אחרי שהם אוכלים כל מה שאנחנו אוכלים. כל המעבר הזה הוא לא מעבר כמו שהוא גלישה, מעין מריחת צבע בה לא ניתן לומר איפה עדיין ירוק, ואיפה כבר כחול. ילד יכול לאכול, ואחר כך לבקש לינוק. יכול לינוק ואחר כך לומר שהוא רעב – או שאני אבין שהוא בעצם רעב ואציע לו לאכול. כנ”ל לגבי מים. הכול נזיל.


ואחרי גיל שנה?

המשך ההכרות עם שאר סוגי המזון – חלבונים, דגנים וכל מיני צירופים, כולל אוכל מתועש ומעובד קשות, נעשתה בהדרגה: הילד מתעניין, מבקש, מקבל, רואה, לוקח. אנחנו מעכבים או מאפשרים.

לא ניתן לומר באופן מוחלט מה כן, מה לא, מה מתי. יש המון תיאוריות שונות. הכל מתחיל ממה אוכלים בבית. מה ההורים חושבים שהוא "מזון” ומה לא. איפה מתגמשים, אם בכלל. איפה והאם מוותרים במודע (או שלא במודע) על מה שלדעתנו תזונה מיטבית בשבילנו.

והעיקר – לא לפחד כלל.


נכתב ע"י גילה חורש, אמא ל-4 ילדים בחינוך ביתי.



תגובה אחת על “אכילה מהתחלה”

  1. טלי מאיר-צ'יזיק הגיב:

    קישורים נוספים לקריאה בנושא:

    1. בנושא התחלה טרייה וחיונית לאכילה, אפשר לקרוא באתר באופן-טבעי:
    http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?%FA%E9%F0%E5%F7%E5%FA_%E5%EE%E6%E5%EF_%E7%E9

    2. בנושא טעימת העולם שסביב ותינוקות שמשחקים עם עצמים שונים בפה, אפשר לקרוא אצל יונת שרון:
    http://ootips.org/horut/choking.html

    🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *